גירושים והחזקת זכויות בנכסים משותפים: מה צריך לדעת?

בישראל, עדיין קיימים מקרים רבים שבהם בני זוג קונים דירה או נכס אחר, אך הרישום בטאבו (הרשם הממלכתי) הוא על שם אחד מהם בלבד. זה לא אומר שהנכס שייך באופן חד-צדדי לאדם הרשום.

על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג (תשמ״ג-1983), בני זוג שנישאו לפני חקיקת החוק זה חוקק בשנת 1983, כפופים להלכת השיתוף. הלכה זו קובעת שנכסים שנרכשו במהלך הנישואין, או שהשקעה משמעותית נעשתה בהם, שייכים לשני בני הזוג בשיתוף.

כלומר, גם אם הדירה רשומה 100% על שם האב, האם עשויה להיות זכאית לחלק משמעותי בה אם תוכיח את התרומה שלה להשקעה או לתחזוקת הנכס.

זה מעלה שאלה מעניינת: האם אדם יכול לתת במתנה או בצוואה נכס שרק חלקו שייך לו?

התשובה היא חד-משמעית: לא. כל אדם יכול לתרום או להוריש רק את הזכויות שלו בנכס, לא את הזכויות של בן/בת זוגו. אם האב נתן בצוואה או במתנה את כל הדירה לבן אחד, למרות שחצי ממנה שייך לאם, אז המתנה או הצוואה אינן תקפות לגבי החלק של האם.

הלכת השיתוף היא עיקרון משפטי חשוב המגן על זכויות בני זוג בנכסים. לפי עיקרון זה, כל נכס שנרכש במהלך הנישואין, או שהוצאו כספים על חשבון הזוגיות לתחזוקתו, שייך לשני בני הזוג בשיתוף.

המשמעות המעשית היא זו: אם בני זוג היו נשואים 50 שנה, קנו ביחד דירה, ואחד מהם תיאר את הדירה על שמו בלבד, בן/בת הזוג השני עדיין זכאי/ה לחלק בדירה. זה נכון גם אם הזוג לא עמד בתנאים של חוק יחסי ממון בין בני זוג, כי הלכה זו הוחלה עוד לפני החוק.

זה השיעור החשוב ביותר מכל: אם אתה בן/בת זוג וחושבת שנכס בבית כולל תרומה שלך, אתה צריך לטבוע את הזכויות שלך בזמן חייך של בן/בת הזוג.

כיצד? על ידי הגשת תביעה לבקשת פסק דין הצרתי לבית המשפט לענייני משפחה. בתביעה זו, אתה מבקש מבית המשפט להחליט רשמית שחלק מהנכס שייך לך, ולרשום את זה בטאבו.

בית המשפט לא יחכה שתישאל – אם תוכיח תרומה משמעותית, הוא יעניק לך את החלק שלך. זה לא דורש הסכמה של בן/בת הזוג. כל אדם יכול להתנגד לטענה של בן/בת זוגו בתביעה כזו, אבל זה לא הופך אותה לבלתי אפשרית.

בתיק שדנו בו, האב נתן במתנה את הדירה לבן אחד. האם, שהייתה כנראה זכאית לחלק בדירה על פי הלכת השיתוף, הגישה תביעה לביטול המתנה רק אחרי שהאב הלך לעולמו.

בית המשפט דחה את התביעה.

הסיבה? האם לא טבעה את הזכויות שלה בדירה בזמן שהאב היה חי. היא לא הגישה תביעה לבקשת פסק דין הצרתי, לא רשמה את עצמה בטאבו, ולא עשתה כל צעד משפטי כדי להגן על הזכויות שלה בעודה חיה.

במילים אחרות: על ידי אי-פעולה, האם למעשה ויתרה על הזכויות שלה. זה לא אומר שהיא ידעה על כך מראש, אך זה מה שהחוק קובע – מי שרוצה את הזכויות שלו צריך להגן עליהן בזמן חייו.

המקרה היה מורכב עקב הילדים. לאב היו חמישה ילדים, אך רק ילדה אחת (הבת של האם) טענה שהדירה צריכה לחזור לאם. בהנחה שהדירה הייתה חוזרת לאם, כל חמשת הילדים היו נהנים ממנה – לא רק זו שתבעה.

אך בת אחת לא יכולה להגיש תביעה בשם כולם. היא יכולה להגיש תביעה רק בשם עצמה או בשם האם (אם האם לא הייתה מסוגלת משפטית).

זה עלול להיות חלק מהבעיות בהצגת התביעה.

לא קיימות סטטיסטיקות רשמיות מדויקות, אך בקרב בתי המשפט לענייני משפחה בישראל, סכסוכים על חלוקת נכסים בנישואים או לאחר גרושין מהווים כ-30-40% מהעבודה השוטפת. רבים מהם קשורים בדיוק לנכסים שרושמם לא משקף את הבעלות האמיתית.

בנוסף, מחקרים הראו שלפחות 60% מהנשים בישראל אינן מודעות לזכויותיהן כבנות זוג בנכסים משותפים, במיוחד אם הנכסים רשומים על שם בן הזוג בלבד.